החתול שאילף אותי - סיפור על בולי, געגוע, והחופש לסרב להתמסר

רציתי לספר לכם על בולי, חתול רחוב ערס שאימץ אותנו לפני כמעט 6 שנים.

הכול התחיל כשראיתי ראש קטן מציץ מדלת הגינה. הוא היה חתול רחוב טיפוסי, אפור פסים, רזה מדי, עם זנב פלאפי חסר פרופורציה ומבט חצוף. פתחתי קופסת טונה, הוא טרף הכול, ולבי נשבה. את השם "בולי" הוא קיבל כי למרות מצבו החלוש, הוא גירש באגרסיביות כל חתול אחר בשכונה ולא פעם חזר עם צלקות קרב. תוך זמן קצר הפרווה שלו התחילה להבריק, הגוף התעגל וגילינו חתול יפהפה.

אבל בולי סירב להתביית. הוא טייל חופשי בתוך הבית ולמד לזהות את צליל פתיחת המקרר, אבל לא הרשה לאף אחד לגעת בו. כשמישהו היה רוכן אליו, הוא היה פותח לוע ורושף וזה היה מרשים ומפחיד. פעם אחת כשלא יכולתי להתאפק, הגנתי על היד בכפפת מטבח ארוכה וליטפתי את גבו בעדינות. הוא הביט בי בבוז עמוק, אבל אפשר לי כמה לטיפות מהירות לפני שהלך.

פעם אחת הוא נעלם לכמה שבועות. כשהשכן סיפר שמצא גוויית חתול בגינה נפל לי הלב, אבל כעבור כמה ימים בולי הופיע שוב ליד דלת הזכוכית. הוא חזר פצוע, עם חתך עמוק ומדמם בירך ורזה להחריד. למרות חולשתו לא היה סיכוי לקחת אותו לווטרינר; הצלחתי להסיח את דעתו עם אוכל ובזמן הזה ריססתי חומר חיטוי על הפצע. הוא רשף ברשעות וברח, אבל חזר למחרת, קיבל עוד כמה ריסוסים והרבה אוכל ודי מהר החלים.

בולי נשאר חופשי. גם בימי חורף סוערים, אחרי שהיה נכנס, אוכל ומתכרבל בשלווה על מצע סווטשירטים שהכנו לו, היה קם כעבור שעה ודורש לצאת אל הגשם והסערה בגאון. הוא המשיך להגיע גם אחרי שהבאנו הביתה את סאני, הכלבה הכנענית שלנו שמתעבת חתולים. היא למדה לכבד אותו (ואת העובדה שהיא מקבלת חטיף כשהוא מגיע), והם ניהלו מלחמה קרה של קרבות מבטים ממרחק בטוח, כל אחד במקומו.

כבר יותר מחודשיים שלא ראיתי את בולי. בהתחלה קיוויתי שהוא שוב נעלם כדי לחזור, אבל הפעם יש לי תחושה קשה בלב. חיפשתי אותו בכל הפינות הרגילות בשכונה ובנקודות ההאכלה, והוא לא היה שם.

אין לפוסט הזה שום תכלית, פרט לשיתוף של געגוע ועצב על היעלמותו של חתול מיוחד, שאילף אותי לחלוטין אבל סירב להתמסר בעצמו. הלוואי שטוב לך עכשיו, חתול פרא שלי.

אני לא בוכה, אתם בוכים.