כבר כמה חודשים שלא כתבתי כאן. החיים היו עמוסים במיוחד, חתונה של הבן הבכור (כן, אני חמות לפני גיל חמישים!), נסיעות לחו״ל, הרבה תנועה ושמחה ובין לבין גם עבודה ומילואים של אסף. בחופשת האחרונה היינו באלפים הצרפתים והנופים שם היו פשוט עוצרי נשימה. לובן אינסופי, קווי רכס חדים, שמיים עמוקים. חזרתי הביתה מלאת השראה, עם רצון כמעט דרמטי לצייר משהו גדול, משמעותי, מושקע. אבל החיים חיכו לי כאן. עבודה שהצטברה, משימות, מחויבויות, המשך האירועים המשפחתיים. הימים עברו ולא ציירתי כלום. וזה תסכל

אחרי שבעה ציורים ראשונים שהתחילו את האתגר (ראו פוסט או שניים למטה), המשכתי עם שבעה ציורים חדשים. כל אחד מהם נולד מאותו טקס קטן של 15 דקות ביום, על גבי הפרינטים הפגומים שהפכו למעבדה קטנה של צבע ומים. הציורים של הימים האחרונים יצאו אפילו חופשיים יותר: פחות תכנון, יותר תגובה מיידית לכתם, לכיוון שבו המים הובילו את הצבע, לשינוי קטן בגוון. יש שם פרחים מופשטים, נוף מינימליסטי, וגם כמה ניסויים של צבעים שלא חשבתי לשלב קודם. מעניין לראות איך דווקא חוסר הציפייה יוצר משהו משוחרר יותר, מד

לא הייתי שם כשהכוס נשברה, אבל הכתובה הזו הייתה הדרך שלי להיות חלק מהרגע ההוא. לא הראיתי כאן עד עכשיו את הכתובה שאיירתי בשביל אחי וגיסתי שחיים בארצות הברית. זו הייתה מתנה אישית במיוחד משום שלא יכולתי להגיע לחתונה שלהם, והיה לי חשוב להיות נוכחת שם בדרך אחרת, דרך משהו שאני יוצרת במו ידיי. זו הייתה הכתובה הראשונה שאיירתי והפרויקט התגלה כאתגר לא פשוט אבל מעניין ומרגש. אחרי שאושרה הגרסה הסופית של הנוסח התחלתי בעבודה המדויקת של מיקום הטקסט: העברי מצד אחד והתרגום לאנגלית מולו, כך ששנ

השנה לא הצלחתי להשתתף באינקטובר וזה באמת קצת ביאס אותי. היו לי תוכניות גרנדיוזיות, נושאים ורעיונות לציורים שהכנתי מראש, אבל החיים, כמו שהם יודעים לעשות, זרקו אותי לקצב אחר. נתתי לעצמי קצת זמן להתבאס על מה שלא קרה והחלטתי להפוך את זה להזדמנות קטנה ליצירה מהנה משלי. נזכרתי בערימה של פרינטים קטנים שהודפסו עם פגם, כאלה שהיו תקועים במגירה והשתמשתי בהם כדפי טיוטה. עכשיו החלטתי שהם יקבלו חיים חדשים. בדקתי ונשארו 14 פרינטים, מספיק בדיוק לאתגר קטן בן שבועיים. מאז בכל יום אני מציירת על

היו כאלה ימים של שמחה והתרגשות וגם עצב גדול ואתמול הרגשתי שאני צריכה שקט, אפילו חוסר מעש. בשבועות האחרונים נוסף על המתח הגדול סביב העסקה גם ברמה האישית היה לי עומס גדול וחוסר שקט מכל מיני סיבות, טובות ולא, ואתמול סוף סוף ישבתי לשרבט משהו בצבעי מים. לא בשביל למכור, לא בשביל לקדם משהו, רק כי התחשק לי. שמתי קצת מים וצבע על הדף בלי לחשוב איך זה יצא ופתאום הופיע נוף קטן ושקט. נזכרתי כמה חשוב לי לפעמים לעשות דברים בלי מטרה; לא כדי להספיק, לא כדי להצליח, פשוט בשביל הכיף. אני חושבת ש