רציתי לספר לכם על בולי, חתול רחוב ערס שאימץ אותנו לפני כמעט 6 שנים. הכול התחיל כשראיתי ראש קטן מציץ מדלת הגינה. הוא היה חתול רחוב טיפוסי, אפור פסים, רזה מדי, עם זנב פלאפי חסר פרופורציה ומבט חצוף. פתחתי קופסת טונה, הוא טרף הכול, ולבי נשבה. את השם "בולי" הוא קיבל כי למרות מצבו החלוש, הוא גירש באגרסיביות כל חתול אחר בשכונה ולא פעם חזר עם צלקות קרב. תוך זמן קצר הפרווה שלו התחילה להבריק, הגוף התעגל וגילינו חתול יפהפה. אבל בולי סירב להתביית. הוא טייל חופשי בתוך הבית ולמד לזהות את צ

איך התחלתי לאייר מתכונים רק שנים אחרי שאימא שלי נפטרה הבנתי כמה מעט נשאר לי מהכתב שלה. זה קרה ברגע קטן ודי מקרי. חיפשתי משהו באחת המגירות בבית ובין מסמכים ישנים מצאתי דף עם מתכון שמישהי רשמה מפיה. לא בכתב היד שלה, בלי ההערות שלה בצד, ובכל זאת עצרתי לכמה דקות כשאני יושבת עם הדף הזה ביד וחושבת. פתאום הבנתי כמה הייתי רוצה שיהיה לי עוד משהו קטן ממנה כמו פתק, רשימת קניות, מתכון מוכתם מקמח, אפילו רק כמה מילים בכתב היד שלה. הדור של האמהות שלנו לא תיעד את עצמו כמו שאנחנו מתעדים היום.

לאחרונה הייתה לי הזכות להתארח ב"יצירה מקורית", הפודקאסט של נעם כהנא. זו הייתה הזדמנות בשבילי לעצור את שטף העבודה בסטודיו ולהסתכל קצת אחורה על הדרך שעברתי. דיברנו על כמה נושאים שקרובים לליבי: המעבר המקצועי: איך אחרי שנים בתחום אחר לגמרי מצאתי את עצמי חוזרת לציור. מבחינתי, היצירה היא לא "גילוי" חדש אלא מקלט ומקור של כוח שתמיד היו שם ונוכחתי בזה שוב. טבע ואוכל: מה מחבר איור בוטני, ציור נופים ואיור מתכונים (רמז, אלו לא צבעי המים שבהם אני עובדת), ואיך האהבה שלי לטבע משתלבת בשמירה

לפני כמה ימים כבר הייתי אמורה לפגוש אתכן בסדנה לאיור מתכון שכל כך התרגשתי לקראתה. חיכיתי ליצירה המשותפת, למפגש עם נשים מקסימות, לריח של הצבעים ולעשייה שממלאת את הלב. במקום זה כולנו מוצאים את עצמנו מתוחים, עייפים ופשוט מנסים להחזיק מעמד. בתוך המציאות הזאת, קשה לפעמים למצוא את המקום של האומנות והצבע, אבל אני מגלה שהיצירה (בקטנה, בהתאם לכוחות הנפש ולשעות השינה שזכיתי לקבל באותו היום...) היא בדיוק העוגן שאני נאחזת בו כדי להישאר שפויה. אני מנסה להשאיר את העסק הקטן שלי חי ונושם גם

כבר כמה חודשים שלא כתבתי כאן. החיים היו עמוסים במיוחד, חתונה של הבן הבכור (כן, אני חמות לפני גיל חמישים!), נסיעות לחו״ל, הרבה תנועה ושמחה ובין לבין גם עבודה ומילואים של אסף. בחופשת האחרונה היינו באלפים הצרפתים והנופים שם היו פשוט עוצרי נשימה. לובן אינסופי, קווי רכס חדים, שמיים עמוקים. חזרתי הביתה מלאת השראה, עם רצון כמעט דרמטי לצייר משהו גדול, משמעותי, מושקע. אבל החיים חיכו לי כאן. עבודה שהצטברה, משימות, מחויבויות, המשך האירועים המשפחתיים. הימים עברו ולא ציירתי כלום. וזה תסכל