ציור קטן ופשוט שווה הרבה יותר ממחשבות על ציור מושלם

כבר כמה חודשים שלא כתבתי כאן. החיים היו עמוסים במיוחד, חתונה של הבן הבכור (כן, אני חמות לפני גיל חמישים!), נסיעות לחו״ל, הרבה תנועה ושמחה ובין לבין גם עבודה ומילואים של אסף.

בחופשת האחרונה היינו באלפים הצרפתים והנופים שם היו פשוט עוצרי נשימה. לובן אינסופי, קווי רכס חדים, שמיים עמוקים. חזרתי הביתה מלאת השראה, עם רצון כמעט דרמטי לצייר משהו גדול, משמעותי, מושקע.

אבל החיים חיכו לי כאן. עבודה שהצטברה, משימות, מחויבויות, המשך האירועים המשפחתיים. הימים עברו ולא ציירתי כלום.

וזה תסכל אותי יותר ממה שרציתי להודות.

בראש שלי עדיין חיכה אותו ציור גדול מהאלפים. ואם אין לי זמן וריכוז אליו, אז אולי עדיף לא להתחיל בכלל.

עד שהבנתי שאני שוב נופלת לאותה מלכודת מוכרת של ציפייה לרגע המושלם, לשקט המוחלט, לשולחן המסודר, לזמן בלי הפרעות.

מכירות את זה? כשהבנתי שאני בלופ הזה של תכנונים גרנדיוזיים בלי עשייה פשוט פתחתי את הסקצ'בוק הקטן שלי והתחלתי לשרבט. לא תכננתי, לא ניסיתי לדייק ולא חיפשתי קומפוזיציה מושלמת, פשוט נתתי ליד שלי לזוז.

זה לא היה ציור “גדול”. הוא גם לא היה מדויק במיוחד. אבל הוא היה והוא הזכיר לי משהו פשוט: יצירה לא צריכה טקסים, היא צריכה התמדה.

אנחנו לא תמיד יכולות לחכות לתנאים האידיאליים, לא בחיים ולא בסטודיו. דווקא בתוך העומס, בתוך המעבר בין חופשה לשגרה, בין שמחה לאחריות, נוצרת תנועה אחרת, כנה יותר במובן מסוים.

אז אני מזכירה גם לכן שלא חייבים להתחיל ביצירה מושלמת. צריך רק להתחיל.