רציתי לספר לכם על בולי, חתול רחוב ערס שאימץ אותנו לפני כמעט 6 שנים. הכול התחיל כשראיתי ראש קטן מציץ מדלת הגינה. הוא היה חתול רחוב טיפוסי, אפור פסים, רזה מדי, עם זנב פלאפי חסר פרופורציה ומבט חצוף. פתחתי קופסת טונה, הוא טרף הכול, ולבי נשבה. את השם "בולי" הוא קיבל כי למרות מצבו החלוש, הוא גירש באגרסיביות כל חתול אחר בשכונה ולא פעם חזר עם צלקות קרב. תוך זמן קצר הפרווה שלו התחילה להבריק, הגוף התעגל וגילינו חתול יפהפה. אבל בולי סירב להתביית. הוא טייל חופשי בתוך הבית ולמד לזהות את צ

לפני כמה ימים כבר הייתי אמורה לפגוש אתכן בסדנה לאיור מתכון שכל כך התרגשתי לקראתה. חיכיתי ליצירה המשותפת, למפגש עם נשים מקסימות, לריח של הצבעים ולעשייה שממלאת את הלב. במקום זה כולנו מוצאים את עצמנו מתוחים, עייפים ופשוט מנסים להחזיק מעמד. בתוך המציאות הזאת, קשה לפעמים למצוא את המקום של האומנות והצבע, אבל אני מגלה שהיצירה (בקטנה, בהתאם לכוחות הנפש ולשעות השינה שזכיתי לקבל באותו היום...) היא העוגן שאני נאחזת בו כדי להישאר שפויה. אני מנסה להשאיר את העסק הקטן שלי חי ונושם גם עכשיו.

לא הייתי שם כשהכוס נשברה, אבל הכתובה הזו הייתה הדרך שלי להיות חלק מהרגע ההוא. לא הראיתי כאן עד עכשיו את הכתובה שאיירתי בשביל אחי וגיסתי שחיים בארצות הברית. זו הייתה מתנה אישית במיוחד משום שלא יכולתי להגיע לחתונה שלהם, והיה לי חשוב להיות נוכחת שם בדרך אחרת, דרך משהו שאני יוצרת במו ידיי. זו הייתה הכתובה הראשונה שאיירתי והפרויקט התגלה כאתגר לא פשוט אבל מעניין ומרגש. אחרי שאושרה הגרסה הסופית של הנוסח התחלתי בעבודה המדויקת של מיקום הטקסט: העברי מצד אחד והתרגום לאנגלית מולו, כך ששנ

השנה לא הצלחתי להשתתף באינקטובר וזה באמת קצת ביאס אותי. היו לי תוכניות גרנדיוזיות, נושאים ורעיונות לציורים שהכנתי מראש, אבל החיים, כמו שהם יודעים לעשות, זרקו אותי לקצב אחר. נתתי לעצמי קצת זמן להתבאס על מה שלא קרה והחלטתי להפוך את זה להזדמנות קטנה ליצירה מהנה משלי. נזכרתי בערימה של פרינטים קטנים שהודפסו עם פגם, כאלה שהיו תקועים במגירה והשתמשתי בהם כדפי טיוטה. עכשיו החלטתי שהם יקבלו חיים חדשים. בדקתי ונשארו 14 פרינטים, מספיק בדיוק לאתגר קטן בן שבועיים. מאז בכל יום אני מציירת על

היו כאלה ימים של שמחה והתרגשות וגם עצב גדול ואתמול הרגשתי שאני צריכה שקט, אפילו חוסר מעש. בשבועות האחרונים נוסף על המתח הגדול סביב העסקה גם ברמה האישית היה לי עומס גדול וחוסר שקט מכל מיני סיבות, טובות ולא, ואתמול סוף סוף ישבתי לשרבט משהו בצבעי מים. לא בשביל למכור או כדי לקדם משהו, רק כי התחשק לי. שמתי קצת מים וצבע על הדף בלי לחשוב איך זה יצא ופתאום הופיע נוף קטן ושקט. נזכרתי כמה חשוב לי לפעמים לעשות דברים בלי מטרה; לא כדי להצליח, סתם בשביל הכיף. אני חושבת שזה נכון כמעט לכל דב